לישון. מה כבר ביקשנו, ביטול הריבית על האוברדרפט? רק לישון. בלילה, במיטה שלנו, עם בן הזוג ולא בחמולה צפופה עם ראסיות לשיניים ובעיטות למפשעה. קשה להודות בכך, אך אור היקרות של גידול ילדים דועך לאיטו עם כל ברכיה מסובבת שחוטפים מתוך שינה. זה כואב, לעזאזל! ומה פשענו הנורא שמגיע לנו דין כזה? כל מה שרצינו הוא לישון. איתם, בלעדיהם, שעתיים בלילה, שעה כל יומיים, במיטה, בשק"ש, עם הכלב, רק לישון...
פעם, התקיימה בקיבוצים "לינה משותפת". כל מחזור ילדים היה מתגורר בבית שיתופי אחד, שם היו חיים וישנים גם. לבד, ללא מבוגרים. היה שמרטף בכוננות שהיה ניתן להזעיקו דרך מערכת אינטרקום פנימית, אך הילדים השתמשו בה בעיקר לצורך השלטת טרור וניצול נבזי של שמרטפים מתחילים, בעיקר בנות גרעין בשל"ת ראשון. הדרך השכיחה ביותר היתה איזון קערת נירוסטה על ידית דלת הכניסה לבנין, ואז הזעקת השמרטפית הבוטחת בקול חלש: "אני מפחד, מישהו יכול לבוא אלי?" את ההרגשה שנותנת לך פגיעת כלי מתכת בריצפה במהירות 90 קמ"ש בלילה דומם ושחור אפשר רק להשוות לביקור הראשון אצל פרוקטולוג- לא צפוי, מבעית ומקומם. אבל סטינו.
הרעיון הוא, שבנו האשם. כתמיד עם הורים. כפי שנוסה במאות קיבוצים במשך עשרו בשנים, כשמשאירים ילדים לבדם הם מסתדרים יפה מאוד. נכון, הם עלולים להיכוות בנכויות רגשיות שונות הקשורות בפחדים ובעתות שלא טופלו ובחרדות נטישה מזדמנות, אך השינה של הוריהם לא תופרע. והרי שינה חמקמקה בכוחה להרוס חיים. מחקרים רפואיים הראו בבירור כי חוסר שינה מוביל לדיכאון, ירידה בחשק המיני של האם (שגם ככה ביננו מעולם לא חזר לעצמו אחרי הילד הראשון), חוסר ריכוז, עצירות וחוט עצבים מתוח להפליא ודק.
הסיטואציה האבסורדית של שינה מקוטעת שבה את נרדמת- מתעוררת- מטפלת- נרדמת- מתעוררת- מטפלת עד עשרים פעמים בלילה יחיד, ביחוד אם המצב הזה נמשך למעלה משבוע ימים, שלא לדבר על למעלה משש שנים, היא קטלנית. בלתי אפשרי, מבחינה פיזיולוגית, שבן אנוש ישרוד את זה. ובעובדה אנו שורדים זאת. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. הכי מצחיק הוא, שברגע שנותנים לנו לישון קצת, אנו מיד מתחילות לדבר על עוד ילד! פלא שהבעלים שלנו מתנגדים? הם חכמים הגברברים המכריסים האלו שלנו, תראו להם כבוד. כל מה שהוא רוצה הוא אותך בחזרה. שפויה, שמחה, לא צווחנית ומטורפת. אבל לנו יש דרכים לשכנע אותם כשאנו ממש רוצות משהו, לא כך?.. והופ, את בהריון חמישי. שיהיה במזל טוב! ואל תדאגי, הוא אולי עזב את הבית בתגובה לחדשות, אבל הוא עוד יחזור. כלומר, כנראה. עזבי, עוד יהיה טוב ביניכם, תתקנו את זה. אולי לא בשלב הבחילות וההריון הקשה, או בשנה הראשונה כשבאמת לא תשני דקה, ולא תוכלי להראות לו אהבה פשוט כי תהיי מרוקנת מבפנים, יתכן שגם לא בשנים שלאחר מכן, כשתהיי כל כך עייפה ממרוץ החיים המטורף שלא תוכלי להתפנות אליו לטיפוח הקשר ובטח שלא לסקס איתו, אבל אחר כך, בטוח. כלומר אולי.
העובדה שאנו מצליחים לשרוד בחן את הלילות הלבנים אל מול הילדים הבוכים והבגרות בה אנו מרגיעים את פחדיהם ונמצאים שם בשבילם הן נקודות חלוקות מבחינת החיוביות שלהן. כן, אנו הורים טובים וכן, אנו בהחלט מעניקים לעצמנו חוויה מתקנת ופיצוי רגשי על שנות הבדידות והפחד המשתק באותו בית משותף בקיבוץ, אבל לא, אין פירוש הדבר שנצליח להמשיך את הקסם ההורי המדופלם גם בבוקר שאחרי. ובטח שלא מול האדם החשוב ביותר לעניינינו- בן הזוג שלנו. לשינה חמקמקה מתמשכת ולהורת לילה מעולה יש מחיר כבד שאותו משלמת, בריבית דריבית, כל המשפחה כולה. ומשפחה מתחילה, במידה וכבר הספקת לשכוח פרט שולי זה, ממך וממנו. לא תיתכן מערכת יחסים לא הרסנית כשאחד מבני הזוג, או שניהם, לא ישן לילות שלמים ואמור לקום בבוקר- 4 בדרך כלל, שמח וטוב לב ליום נוסף ומלא פעילות. לא קיים מלאך כזה. ובטח שלא מלאכית. החוקיות של הענין מוכיחה לנו שוב ושוב כי זה אשר טוב בלילה- איום ביום. אין זו אשמתו, הוא לא רע, רק עייף. מאוד מאוד עייף.
אז אם זו את שלוקחת על עצמה את תפקיד המושיעה הלילית היחידה, יתכן שתרצי להרוג את עצמך בשלב כלשהו. או שתבחרי להחכים ולהתעקש איתו על הדדיות בקשר וחלוקת תפקידים- חצי לילה את וחצי לילה הוא. או שמתחלפים כל לילה, באדיקות אבל! עשי לעצמך טובה, אל תחכי שהם יגדלו בשביל לישון. החיים יפים, כשלא עייפים מדי בשביל להבחין בזה.
אלה הר ברזל, כותבת טורים בנושאי זוגיות, הורים ומודעות עצמית.
